תחילתה של מערכת החינוך בתוך כותלי בית הסוהר החלה את דרכה בשנות ה-50 באמצעות התארגנות מספר אסירים בכלא מעשיהו. בשיתוף הנהלת הכלא, שיזמה דאז תכנית לחיזוק השפה העברית בקרב אסירים עולים חדשים, באמצעות אסירים מקומיים.
שגרת החיים בכלא
בנוסף לכך, ניהלו האסירים גם חיי תרבות וגם את ספריית בית הכלא שדאגה להפיץ מדי חודש עיתון. למערך החינוך, הצטרפו עם הזמן מורים חיצוניים
שהעשירו את האסירים בשיעורי עברית וחשבון ברמת בית ספר יסודי. בהמשך התכנית התפתחה והפכה להיות חלק בלתי ניפרד משגרת חיי הכלא עד כדי גיבוש מתכונת של ארבעה ימי לימודים קבועים ואילו בבתי כלא אחרים – גם חמישה ימי לימוד שבועיים.
התכנית
בתחילת שנות ה-70, נכנס תקן חדש לשב"ס ובו קצין חינוך קיבל עליו לרכז את כל נושא התרבות בתוך בית הסוהר. בשיתוף עם קצין החינוך, פעלו למען התכנית מדריכים חברתיים שעסקו בקיום פעילות תרבותית וחברתית לאסירים. עם זאת, בשנים אלו, נושא החינוך בשב"ס עדין היה בחיתוליו והתכניות שהוקמו היו בגדר פיילוט של ניסוי וטעיה. מתוך כך, קמה ועדת קנה והתריעה על חוסר ארגון ככל הנראה גם מחוסר תקציב מספק.
כל השאר הסטוריה
מרכז החינוך הראשון בשב"ס הוקם בשנת 1984 בכלא רמלה במימון הנציב מרדכי ורטהיימר. בעקבות כך, הוקמו מרכזי חינוך רבים בבתי כלא פליליים וקציני החינוך בשב"ס הפכו לראשי תחום החינוך בכלא בו הם מועסקים.
